"יונתן ואני התחברנו כבר כשהוא הגיע לחבורה שלנו בכיתה י׳. ראיתי פנים שהיו שייכות לילד שלמד בחטיבה השניה, אבל עדיין היו מוכרות לי. יונתן היה קצת ביישן בהתחלה, שקט כמנהגו, ובאופן די ברור שונה בתכונות האלה ממני. ובשנים המשותפות הראשונות, בלי ספק, נמשכנו לכיוונים קצת אחרים. אבל כמו שקורה לפעמים, משהו בקצב ההתקדמות שלנו הסתנכרן, ועזר לחברות שלנו להיפתח ולהעמיק. במקרה שלנו היה ממש אפשר לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו זה קרה: בקורס ההכנה לפסיכומטרי, שבו במקרה השתבצנו לאותם הזמנים בשבוע, בשתי כיתות שונות. בנסיעות קצרות וכיפיות מרחובות לראשל״צ ובחזרה, הכרנו טוב יותר, הרגשנו יותר ויותר נוח אחד עם השני, ומיד לאחר שניגשנו לפסיכומטרי נסענו לסופ״ש ברמת הגולן, שהיתה אז ירוקה ופורחת ועזרה לנו להרגיש שהחברות שלנו היא דבר יציב, שההתחזקות שלו היא לא רגעית או מקרית. כשהגיע תורי לטוס לשנה, יונתן הביא לי עותק של ״זורבה היווני״, עם הקדשה בכתב היד היפה שלו שאני יכול לזכור כמעט בעל פה. חזרתי לספר הזה כל כך הרבה פעמים מאז שהוא נהרג, ובכל פעם קשה לי להעביר את העיניים על המילים של יונתן בלי שהדופק יעלה והיד תרעד.

ואז שוב הדרכים שלנו הפכו ממחוברות למקבילות: אני חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודים בבאר שבע, ויונתן נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית ועבר לירושלים. נפגשנו בסופ״שים שהיינו חוזרים אליהם יחד להורים ברחובות, באירועים רבים שבהם היה מגיע אלינו לב״ש (ובד״כ נשאר לכמה ימים), ולפעמים גם בסופ״שים חלומיים שהיה מארח בבית דמוי ההוסטל שלו בנחלאות, עם עץ ענקי שהיה נטוע בחזית הבית. ועדיין, למרות המרחק הגיאוגרפי והחלוקה הפנימית למחנות לפי אוניברסיטה, הקשר ביני לבינו המשיך והעמיק, והפך לממשי. עם אהבה וצחוקים, ועם כעסים, והיעלבויות, ופערי ציפיות, וכל הדברים היפים והקשים שהפכו הרבה מהחברויות העמוקות שהיו ליונתן למורכבות, אבל גם בלתי נשכחות.

בשלוש וחצי השנים הבאות, האחרונות שלנו יחד, יונתן ואני התקרבנו והתרחקנו לסירוגין. יונתן המשיך לטייל, לחפש את החופש שלו בכל מקום שהיה יכול, ואני הכנסתי את העוגן יותר ויותר חזק לאדמה. ממש לפני שטס, במשהו שהייתי רוצה לקרוא לו קלוז׳ר, הדרכים שלנו חזרו להתחבר, הקשר הפך שוב לנעים, טוב ורגוע, וידעתי שאנחנו יכולים לבנות על החברות הזו לעוד שנים. קצת לפני שטס ישבנו על המרפסת שלו ברחוב מזא״ה, אכלנו את האננס של משה וצחקנו. והוא דיבר על הטיסה שלו, ואני חשבתי שזה בטח מעייף להמשיך ולחפש חופש, ואולי כל הטיולים האלה הם בריחה ממשהו, ואיך אפשר לברוח מעצמך, אבל לא אמרתי כלום. שמחתי בשבילו שהוא שמח, וידעתי, שכמו בכל אחד מהטיולים שעשה לכל חור בעולם, בסוף הוא יחזור ויצטרף אלינו, והחברות שלנו תמשיך מאותה נקודה שבה עצרה.

יונתן לא חזר מהטיול הזה. והחברות שלנו לא המשיכה הלאה, אלא נקטעה במכה חדה כל כך שהרבה פעמים היא מרגישה כמו חלום, כמו משהו לא מציאותי, ואני צריך ממש להתאמץ כדי באמת להבין שהוא לא כאן, שהוא לא חוזר. זה כמעט אף פעם לא מרגיש אמיתי. עד שהכאב נוגע בבטן ואני מבין שזה הדבר הכי אמיתי שיכול להיות."